בכל יום אנחנו מקבלים עוד פנייה.
עוד מפקד שמספר על חייל מהצוות שמתאמץ לחייך, אבל כולם רואים שהוא כבוי. עוד חייל בודד שחוזר לדירה קרה, מתעלם מהרעש של הבטן הריקה, כי אין מה לאכול.

עוד טלפון מחבר מודאג, שמכיר חייל שלא יגיד מילה על המצב שלו, אבל הוא פשוט לא מצליח להסתדר כלכלית.

הם לא מבקשים הרבה. לא מתלוננים. לא דופקים על דלתות.
אבל כשאין ברירה, כשהם כבר לא יכולים לבד, הם שולחים הודעה שקטה, כמעט מתנצלת, ושואלים אם אפשר אולי... קצת עזרה.

הם נתנו מעצמם בלי לחשוב פעמיים. ועכשיו, כשהחובה שלנו היא לזכור, זה הזמן שלנו לתת להם.

לדאוג שגם להם יהיה שולחן עם אוכל חם, כמו שמגיע להם.