זה קרה רגע לפני שבת.

נכנסתי לסופר כמו בכל יום שישי, עובר בין המדפים, מחפש את מה שצריך.
פתאום, בזווית העין, אני מזהה מישהו מוכר.

זה היה אלון, השכן שלי. אבא לארבעה,
בחור שתמיד מחייך, תמיד עוזר.

אבל הפעם ראיתי משהו אחר.

הוא עמד ליד הקופות, מוציא מוצרים מהעגלה ומחזיר אותם למדפים.

בהתחלה חשבתי שהוא מתלבט. אבל אז ראיתי את המבט בעיניים שלו –
מבולבל, כואב.

ניגשתי אליו בשקט. “מה קורה אלון, הכול בסדר?” שאלתי.

הוא הביט בי, ובקושי הצליח לענות.

בדיוק נזכרתי שהוא משרת במילואים,
אשתו כתבה בקבוצה של השכונה שהקפיצו אותם שוב ללבנון.

לפני כמה חודשים הם סגרו את העסק המשפחתי וידעתי שהמצב הכלכלי לא וואו,

אבל לא הבנתי עד כמה.

מאותו רגע המחשבות על אלון לא עזבו אותי כל השבת.. ואז הבנתי-

יש אלפי מילואימניקים שכבר שנה נותנים את הנשמה למען כולנו.

והם לא רק נלחמים בגבולות – הם נלחמים על הבית, על המשפחה, נלחמים לסגור את החודש.

ויש לנו דרך לעזור להם.