בכל יום אנחנו מקבלים עוד פנייה.

עוד מפקד שמספר על לוחם מהצוות שמתאמץ להחזיק את הראש למעלה, אבל כולם רואים שהוא נשבר.
עוד חייל מילואים שחוזר הביתה אחרי שבועיים בגזרה – לחובות ומינוסים בבנק.
עוד טלפון מחבר מודאג, שמכיר מילואימניק שלא יגיד כלום,
אבל ברור שהוא פשוט לא מצליח להחזיק את עצמו כלכלית בין שירות לשירות.

הם לא מבקשים. לא מתלוננים.
רק כשהם באמת כבר לא יכולים – הם שולחים הודעה שקטה, כמעט מתנצלת,
ושואלים אם אפשר… קצת עזרה.
הם נתנו מעצמם בלי לחשוב פעמיים.
עכשיו, כשפסח בפתח – זה הזמן שלנו לתת להם.

לדאוג שגם להם יהיה חג.
שליל הסדר הזה יהיה עם אוכל חם על השולחן, כמו שמגיע להם.